הצללים במרפסת

הייתה זו לא סתם ערב רגיל בבית משפחת שקד.

מאחורי התריסים הכתומים של המרפסת נראו צללים זזים, דמו לתיאטרון קטן שהתחיל להתקיים בשקט, בלי הצהרות. לאה, אימא במעגל השלישי לחייה, ישבה על כיסא העץ הישן ההוא, מביטה במה שקורה מבלי לתערב.

הבית, רגיל בדרך כלל לרעש של ילדים ופתעות קטנות, הרגיש עכשיו כמעט זר, בין הקירות שמכירים אך הפכו לחדרים של שקט מתוח.

הבנים, יואב ותומר, שהיו לעיתים כמתחרים בלתי ניתנים לשליטה, הפכו לאויבים שקטים, אך הפעם לא בגלל משחק או מריבה רגילה. הסיבת המתח הייתה בשקט של חוסר התקשורת, במילים שלא נאמרות, בהבנה שנעלמה באוויר.

לאה ניסתה להתחבר, לשבור את המשקעים שהצטברו, אך פתאום הבינה שזה לא בשבילה להכריע מי צודק או טועה – זה היה רגע של קבלה, של המתנה לשינוי שאולי לא יגיע באותו ערב.

במקום לדבר או לדרוש, היא הציעה שקט, מרחב לשתיקה, לחיפוש של משמעות חדשה בתוך אותם צללים בגינה הקטנה. היא הרגישה ששום הסבר לא יצליח לגעת במשהו העמוק שקורה ביניהם.

הסיפור לא מצא סוף ברור – אין ניצחון גדול או תיקון של תוך רגע. אלא רק תחושה מעורפלת של זמן שעובר, של הליכה איטית בין מחסומים שלא נראים אך נוכחים.

האור שדלק באיטיות בחדר, כשהילדים המשיכו לשבת, כל אחד בפינה שלו, וענני השקט עטפו אותם כמו שמיכה דקה של הבנה שהכל יכול להיות אחרת, אולי מחר, אולי אף פעם.

לאה נשארה שם, שותפה לצללים, למרחב שבין הקולות שהוסתרו וממתינה לשקיעתם.