הרכיבה שמסובבת את הזיכרון

רוני עמד על אופניו היבשים, אפילו לא בטוח מה ניסוי חדש זה יביא לו. הוא לא רוכב מקצועי, וגם לא חובב־על, אלא מישהו שנהנה מפשטות התנועה והאוויר שנכנס לראשה.

ביום שמשי, במקום אופניים אמיתיים, הוא הרכיב על אופניי האימון המוכר בחדרו — מדי יום באותו זמן, בלי קהל, בלי מטרה ברורה.

אך הפעם, משהו התערער. כאשר מסתכל על הקיר במול, רוני התחיל להיזכר ברכיבה שעשה בילדותו בשבילי הארץ, לא רק הפיזיים, גם בכל הרגשות שבלטו באותם רגעים — הרוח שפוגעת בפנים, השבילים שמתפתלים, השקט שמשתנה בקצב הרוח.

במסע המונולוגי הזה, אופני האימון הפכו עד מהרה לסוג של זמן שפועל לאחור. הרגעים, שהיו בעבר נדירים ויקרים בזמן ילדותו, הפכו לנוכחים מאוד, מלאי עומק שמזמינים להרהור ולא רק תנועה.

רוני לא מצא תשובות טובות יותר לרוגע שהוא חיפש, לא ניצחון סופי או הרגשה של השגת יעד. הוא הבין שהרכיבה, כמו החיים, היא לעיתים תהליך שבו הזיכרונות הם חלק מהמסע, לא רק נקודת הסיכום.

האימון הסתיים, הוא נתקע במחשבה רציפה, אך חיוך קל על פניו זימן שבכל פעם שבה יעשה את הצעד הקטן הזה — פשוט להישאר בתנועה, יש עולם שלם שנפתח בלי צורך לרדוף אחרי משהו חיצוני.

רוני לא חשב שזה סוף או התחלה, רק נקודת שקט שנחרטה בתוכו לתמיד.