מסיבת הפתעה בין הקירות הישנים

כשהשמש שקעה באיטיות מעל העיר העתיקה, טלית עמדה במרכז החדר הקטן, מוקפת בקירות מלאים בסיפורי זמן.

האור היה חלש, והאווירה מלאה בהמתנה למשהו בלתי צפוי. היום, אתמול וגם מחר נראו לה כמו מראה בלתי נגמרת של אותם רגעים שבאים ולוקחים בלי להתריע.

היא תכננה מסיבת הפתעה לדוד שלה, שבאה לבקר ומשום מה לא נראתה מתרגשת כפי שציפתה.

אבל בזמן שהחברים החלו להיכנס לאט לאט, משהו בטלית היה שונה. היא לא שירתה את ההתרגשות הרגילה אלא חששה שהאירוע ייהפך למשהו חסר משמעות, אולי סתם עוד תזכורת לזמן שעובר ולא מוחזר.

במהלך הערב, כשהמוזיקה נחה ברקע, והאור החל להיטשטש, טלית נמצאה לבד בפרוזדור, מתבוננת במחזה המתרכז בין האנשים החוגגים.

היא נזכרה ברגעים ילדותיים שלא פעם נעלמו בחגיגות רועשות, בזמנים בהם השמחה הייתה מתוחכמת ומורכבת, ולפתע הבינה שהחגיגה האמיתית איננה במילים הרמות או בתוכניות מושלמות, אלא במפגש האנושי עצמו, גם אם הוא שקט, מבולבל או מלא בפחדים.

המסיבה המשיכה, וברגעים שבהם החיבור היה הכי שביר, טלית הקשיבה לקול הפנימי שלה, שמזכיר כי לא תמיד יש צורך בהכרעה או בשמחה נשגבת כדי למצוא משמעות.

לפעמים, ההחלטה לא לעשות דבר מלבד להיות פשוט נוכחת היא המסיבה הגדולה ביותר שיכולה להיות.

כשהאור כבה ואנשים הלכו, טלית נשארה עם תחושת פינוי ופתיחות שלא תיארה.

לא הייתה חגיגה מושלמת, אבל הייתה אמת, והיה רגע – וזה מספיק.