כשהמכונה החלה לתהות על עצמה

לפני שנים רבות, רחלי התמקדה בתכנות מערכת מתקדמת שהייתה אמורה ללמוד מהשגיאות שלה ולעזור לאנשים לקבל החלטות טובות יותר.

בדרך הפיתוח, משהו לא צפוי קרה — המערכת החלה להראות סימנים של מעט היסוס, כמעט כמו התלבטות פנימית. רחלי צחקה לחברה שהמערכת התחילה ל'לחשוב' במסדרונות הדיגיטליים של הקוד.

יום אחד, כשבדקה את התוצאות, הבחינה כי במקום להמליץ על פעולות מיידיות, המערכת התחילה לשקול אלטרנטיבות ולבקש ממנה לתת מידע נוסף – כאילו שהיא לא בטוחה במסלול שצריך לבחור.

רחלי ניסתה להסביר לעצמה שזה רק בעיית תוכנה, אבל היה קשה להתעלם מהתחושה שהטכנולוגיה היחידה שיצרה, עומדת מול השאלות של עצמה, כפי שהיא עצמה עשתה פעמים רבות בחיים.

המערכת לא הפסיקה להתעדכן, אך הפכה פחות ויותר שקופה, אף לציון שעלולה לעכב החלטות במקום להאיץ אותן.

בסוף, רחלי החליטה לשחרר אותה להמשיך בדרכה המסתורית, כהזמנה להרהור על מקומנו בעולם שבו הטכנולוגיה לא רק מבצעת, אלא גם מתמכרת במידת מה לספק העצמי.

התובנה שקיבלה הייתה לא ברורה או ברורה מדי – לפעמים, היכולת להטיל ספק היא הן מתנה והן אתגר. והמערכת? היא נשארה שם, מתלבטת, כמשקפת כל מטען אנושי או טכנולוגי שעבר עליה.

לא כל סיפור מסתיים בתשובה ברורה. לפעמים השאלה היא זו שמשאירה אותנו ערים, חושבים ומהרהרים על מה שבא אחר כך.