הרגע שבו הכל נעצר

לילה אחד, בזמן ששחר היערך לאיטו, יובל, רופא עמוס מנמל תל אביב, מצא את עצמו עומד מול מראה בחדרו.

הוא הרגיש פתאום דחף לא מוסבר לעצור הכל, להקשיב לגופו ולאותות שהזניח במשך שנים של קיפוח עצמו לטובת העבודה.

הלחץ, העייפות והזנחת הבריאות שלו לא היו סוד, אך הפעם משהו היה שונה. הוא חשב על הרגעים שבהם דילג על ארוחות, התעלם מכאבים קטנים, והפך את שירות המטופלים למה שהיה קודם כל בעיניו.

בלב סערה פנימית, יובל החליט לעצור את המטוס שהיה אמור לקחת אותו לשבוע של ניתוחים בעיר אחרת. במקום כן, נשכב במחצלת בפינת הגינה שלו, נושם עמוק ומאזין לקולות הטבע, שהיו מזמן שקטים מדי בשבילו.

כשהשמש התחילה לזרוח וליצור קווים של אור זהב, יובל הבין שהבריאות אינה רק עניין פיזי, אלא השקט הנפשי וההקשבה לעצמי. הוא לא פתר את כל הצרות, לא הקל על הלחצים סביבו, אבל בזכות אותה עצירה קיצור רגעית הובילה אותו להתחיל לתקשר עם גופו בלב פתוח יותר.

לא היה שום פלא או מהפך דרמטי, רק הבנה עדינה שבריאות היא מסע של הקשבה, לא של עבירה לעבר. ההמשך, אמר לעצמו, יגיע לאט ובקצב שלו.

הוא לא סיפר לאף אחד על ההחלטה הפשוטה לקום ולנשום. זה היה סוד שלו, רגע קטן של שקט בעולם שלא מפסיק לזוז.