לילה בלי שינה והיום שאחרי

בשעה מאוחרת של הלילה, דנה ישבה מול החלון הגדול בדירתה וחשבה על היום שעבר. עיר שקטה נראתה מתחתיה, אך במוחה סערות שלא נרגעו.

היא חשבה על השיחה שהיתה לה עם בן זוגה קודם לכן, שיחה שדרשה הבנה שהייתה מחוץ להישג ידה. מילים שלא יכלו לשמש גשר אלא רק יצרו קירות. היא הרגישה בודדה בתוך הקשר, כאילו כל אחד מהם מדבר בשפות שונות.

למחרת בבוקר, דנה לא מצאה את עצמה מחפשת פתרונות גדולים או החלטות חדות. במקום זה, היא בחרה לקחת את הזמן ולנסות לראות את הדברים מנקודת מבט רגועה יותר – גם אם זה דרש סבלנות עם חוסר ההבנה.

בשעות הראשונות של היום, כשהעיר התעוררה לאיטה, דנה פתחה מחברת וכתבה מחשבות קצרות, ללא סדר ברור, רק כדי לשחרר את המחשבות מהעומס שבפנים.

לא היתה תחושה של סגירה או פתרון מלא, רק רצף של רגעים שבהם הנפש ראתה את עצמה אחרת, לא נשפטה ולא דרשה ביטחון מיידי.

בשקט של הבוקר, דנה קבלה שהחיים לא תמיד מציעים תשובות, ולעיתים השקט שבין השאלות הוא המקום שבו הן צומחות, גם אם לא תמיד למענה ברור.

היא לא ידעה מה יביא העתיד, אבל הרגיעה טמונה בהרשות לעצמה להיות פשוט שם – עם כל התחושות ללא התגברות דחופה על המציאות.

זו לא היתה סיפור של שלום או פיוס, אלא של הוויה נקייה, שהחליפה את הלחץ ברוך של קבלת רגעים כפי שהם.