רוח במטע הזיתים

האוויר היה מלא בריח החמוץ של פירות הזית בשלהם. מיכל עמדה בשדה רחב ידיים במטע הזיתים של סבא שלה, צופה ברוח שמלטפת את העלים.

תמיד אהבה את התחושה הזאת של שקט ומרחב, אבל הפעם משהו היה שונה. הרוח נראתה כל כך חזקה, עד שציוץ הציפורים נחלש וישב במקום חריקה מסוימת.

מיכל ניגשה לעץ זית עתיק שגדל במרכז המטע. פתאום, החלה לשמוע קולות שלא היו רגילים - קול של שבירה עדינה, כאילו ענפים רוצים לספר סיפור ישן שלא שומעים.

היא ניסתה להתקרב יותר, אך הרוח התחזקה וגרמה לה להרגיש כמעט מאבדת שיווי משקל. במקום לפחד, היא עצרה והאזינה.

למיכל נדמה היה שהרוח מזכירה לה כל רגע בו היא בילתה כאן כילדה, משחקת בין העצים וצוחקת עם סבא שהראה לה את סודות המחטפים שבקרקע. עם כל נשיפה, הרוח הביאה לטעמה זיכרונות ואור של עבר עתיק.

בערב, כשהשמש ירדה והצהוב של הענפים הפך לסגול, מיכל לא מצאה תשובה לקולות שהאזינה להם. אבל חשה שזו לא הייתה סתם רוח סתם יום. אולי, ככל שהרוח זורמת בין העצים, גם הזיכרונות חיים איתה.

היא חזרה הביתה בלי תשובות, אך עם שלווה עמוקה - הרגשה שאפשר להרפות ולתת לטבע לדבר, גם אם לא תמיד מבינים מה הוא אומר.

לפעמים הרמזים הכי חשובים הם אלה שאינם מצריכים מילים.